04/08/2020
אחרי השבוע שעבר שכולנו חשפנו את אהבתנו או דיס אהבתנו ללוגו שלנו. ביקשו ממני אפילו בהודעות פרטיות לספר את הסיפור מאחורי הלוגו שלי..
אז הסיפור הוא קצת ארוך ומאוד אישי. אבל בחרתי לספר לכם אותו מתוך מקום של אם יש מישהו שמרגיש כמוני, אולי הוא ימצא כאן השראה מתנצלת מראש על אורך הפוסט
למי שרוצה קיצור .. מצטערת אין
אז הכל התחיל שהייתי בתיכון. נחשבתי לתלמידה מאוד מאוד ממוצעת
הייתי בסדר.. בהכל. אנגלית, מתמטיקה, פיסיקה, כמיה, ביולוגיה.. אתם יודעים המקצועות שמתיוגים כמקצועות של "חכמים". לא בלטתי בהם.
הרגשתי שיש רבים וטובים ממני, גם לא היתה לי דמות סמכותית (מורה) מתוך המערכת החינוכית שדאגה לכוון אותי ולשפוך אור על דברים שהיו לי לא ברורים. או בכלל לשאול, למה זה קשה לי?. החוויה הזאת של התיכון גרמה לי לא לשאוף יותר מידי גבוה. לא כי לא רציתי.. אלא כי לא חשבתי שאני מסוגלת ליותר.
שתבינו שאני מגיע ממשפחה של מצליחנים. אמא שלי עם תארים, אחד האנשים היותר משכילים שאני מכירה. מאוד טובה במתמטיקה. היא ביולוגית עם שני תארים, והיא ניהלה מעבדה במכון סודי ממשלתי. והייתי מאוד גאה בה על זה. אח שלי גם דוקטור מחנון וחוקר מוח עד עכשיו עשה את הפוסט דוקטורט שלו ב MIT . אבא שלי הוא בכלל דמות מדהימה הוא הגיע מרומניה בגיל 6, בלי כלום. המשפחה שלו הייתה מהגרת.. ואתם יודעים איך זה להיות מהגר בארץ בלי כסף. הוא היה צריך לפרנס אותם.. והוא לבד הבין את המשחק של החיים האלה, והצליח להגיע לדרגת ניהול גובה. הוא דאג לנו ופירנס אותנו בכבוד. חוץ מזה שיש לו ידיי זהב והוא גאון טכני. הוא מסוגל לתקן כל דבר ולהבין איך כל מכשיר עובד. כל דבר שהוא נוגע בו הופך ליצירת אומנות. מאוכל עד לתכשיטים.. תמיד היה לו טאץ' של זהב שבחיים לא הצלחתי להבין.
ואני.. בינונית. יש לי *עיניים כחולות*.. החשבתי את זה אז לנכס היחיד שלי בזמנו. ככה הרגשתי בכל אופן.
ההרגשה הזאת ליוותה אותי במשך שנים, והאמת שהסתרתי את זה. בדיעבד אני יודעת שזה פגעה לי מאוד בביטחון העצמי. העדפתי לעטוף את עצמי בשכבות של קוליות בסגנון של " too cool for school"
בצבא גם לא הייתי להיט - לא נתנו לי ללכת לקורס קצינים כי לא הייתי מספיק "טובה" ו"ממושמעת" למרות שעברתי את כל המבחנים.
פחדתי לעשות פסיכומטרי מהסיבה שחשבתי שזה המבחן שיסמן אותי סופית ככישלון, ובזאת יחרוץ את דיני.
מה שלא ידעתי זה שסבלתי מ-ADD. יש לי בעיית ריכוז קשה. ואני עד היום לומדת להסתדר איתה. זה יוצר לי המון בלגאן בראש. ואני לא מסוגלת להתרכז ליותר מידי זמן. מספיק זבוב בחדר שיוציא אותי משלוותי.
זה מנע ממני להתמודד עם הרבה דברים ריאלים שנראו לי קשים מידי, ודרשו את החלק של המוח שהיה לי קשה לנווט. המוח שלי עשה מעקפים במשך שנים אגב.. ולימד אותי לחיות עם זה בשלום. וככה אף אחד לא חשד שאני צריכה גישה אחרת.. או אזישהו טיפול שיעזור לי להתרכז. כי לא הייתי היפר אלא רק עם הבעיית קשב. מה שקרה בסוף זה שסימנו אותי כעצלנית בינונית .
עד שהגעתי ללימודים לתואר ראשון-
פתאום בלימודים לתואר ראשון נפתחו לי הצ'קארות. אין לי מושג איך ולמה. אולי בגלל שהרגשתי שזאת התחנה האחרונה שלי להוכיח לעצמי שאני יכולה. ושהלימודים התחילו הרגשתי בחממה הטבעית שלי.. פרחתי! אומנות, פילוסופיה, תקשורת, איור, צבעים... זה קסם לי! שתיתי את הכל ורציתי עוד.. כאשר הרגשתי פתאום שאני טובה- התחיל אצלי הרצון להיות הכי טובה. ראיתי שאני מסוגלת ליצור דברים מדהימים. לפעמים לא האמנתי למה שיוצא לי מהידיים- בחיי.
הייתי 3 פעמים ברצף מצטיינת מחזור.
סיימתי בהצטיינות יתרה את התואר הראשון שלי.
והייתי הראשונה במחזור עם הציונים והביקורות הגבוהים ביותר.
שלא תבינו לא נכון.. המרצים שלי לא מתו עלי, הייתי לא קלה בלשון המעטה. מאוד דעתנית ולקח לי זמן ללמוד לקבל ביקורת בונה. וגם לתת אותה חח. ככה שלא תחשבו שהייתי חביבת צוות המרצים.
אבל אחרי הלימודים נפל לי האסימון שחוכמה יכולה להגיע בהרבה צורות. אם הייתי רק מאמינה בעצמי.. ובאמת רוצה לשאוף ליותר. הייתי לבד מוצאת את הדרך להיות טובה בכל מקצוע שאני רוצה. כולל המקצועות שלא באו לי ביתר קלות. החוכמה היא לדעת לחשוב נכון. ולשאול את השאלות הנכונות. ולמצוא את צורת החשיבה שמתאימה לנו. כי הרי אין באמת קו שמפריד בין ריאלי להומני- זה סתם מה שמערכת החינוך קבעה לנו (מצטטת את בעלי Shahaf Asban ) ליאונרדו דה וינצ'י לא היה רק צייר, הוא היה ביולוג, מהנדס, כימאי, מדען!..
וכמוהו יש עוד המון אמנים שהם הכל מהכל. ודווקא שעושים את החיבורים המופלאים האלה- שם נוצרים הדברים הבאמת שווים.
את הגבולות לעצמנו אנחנו מקבלים לפעמים מהחברה אבל צריך גם לדעת לשבור אותם ולהגיד "אני יכול"! אין תקרת זכוכית באמת, לאף אחד.
אז מה למה ספרתי לכם את כל זה?
כי אלה הסיפורים שמתחבאים להם בלוגו שלי.
יחס זהב -
הלוגו מסודר בצורת יחס זהב בכוונה- בגלל זה הוא גם נראה לכם מאוד נעים לעין.
לוקה פאצ'ולי, מתמטיקאי איטלקי מתקופת הרנסאנס, הקדיש ליחס הזהב ספר שלם, וכינה אותו "הפרופורציה האלוהית". ממליצה לכם בחום לקרוא על זה קצת .
יחס זהב נמצא בכל מקום, מתמטיקה, אומנות, אדריכלות, טבע..
בחרתי בו כסמל החיבור לידיעה שלי, לאיזון נכון ולחיבור הטבעי של הדברים בצורה מדוייקת.
העיגול השחור -
הכדור השחור בלוגו הוא בעצם אישון של עין. מתייחס לעיניים הכחולות שחשבתי כל השנים שהם הנכס היחיד שלי.. היום אני יודעת שמה שיש בינהם שווה הרבה יותר :) מה גם שהכל נמצא בעיני המתבונן. איך ראיתי את עצמי אז ואיך אני רואה את עצמי היום.
שימו לב שאת הצורה הכללית אפשר לקרוא גם כ - No. a
מספר 1- התזכורת לעצמי שתמיד אשאף להיות מספר אחת. ואף פעם לא אתפשר יותר על בנוניות. לא כי אני חושבת את עצמי.. אלא כי שאיפות הם דבר חשוב, הם הדלק להצלחה שלנו.
את הלוגו עשיתי בצורה ידנית. כי אחרי הכל היחודיות שלי שלי היא היד שלי. חברתי בין כמה פונטים שאהבתי אבל למדתי את התנועה שלהם וחזרתי עליהם שוב שוב עד שיצא משהו מושלם. עשיתי קרוב ל-200 סקיצות עד שיצא משהו שנראה לי מדויק.
הלוגו בצבע שחור בגלל שאני בלקרית מוצהרת. אני חולת שחור. והיה ברור לי שהלוגו שלי יהיה שחור עמוק וטוב. אגב צבע שחור מהסוג הזה נושא בתוכו את כל קשת הצבעים.
אם תערבבו את כל הצבעים (CMYK) ביחד על 100% תגיעו לצבע שחור
זהו, זה הסיפור המלא על הלוגו שלי. שמכיל בתוכו עולם ומלואו.
מה דעתכם עליו עכשיו?
מוזמנים לשתף אותי בסיפור על הלוגו שלכם!
מאחורי כל לוגו טוב יש סיפור
מקווה שתקחו משהו מפה איתכם
