11/10/2024
רציתי לשתף אתכם במשהו שהטריד אותי בשבועות האחרונים. מאוד.
השיח על הצורך באחדות הולך וגובר. אבל מרגיש לי שרק השיח. והתחושה הרגעית שהיתה לנו בתוך חודשי התופת הראשונים שיחד ננצח הלכה ונעלמה לה.
אז התיישבתי לכתוב, כדי לעשות לעצמי סדר במחשבות.
לשמחתי, ערב כיפור התפרסם התוכן ב-Times_of_Israel
למזלי - צ'אט עשה עבודה טובה בתרגום. אניח את זה כאן מיד אחרי הא.י.מ.ל.ו.ק:
לא עוד פוסט על השנה הנוראית והמאוד מאתגרת שעברה, אלא דווקא על איך, אולי ב-24 השעות הקרובות של יום כיפור יש לנו הזדמנות נדירה להתקרב קצת למה שכולנו מקווים לו: אחדות וסולידריות. למה? כי ביום כיפור נוכל להתחבר למשהו אחד מאוד מיוחד שקרה במדינה שלנו עם פרוץ המלחמה. במדד ציפצוף המכוניות- ירדנו ל-0.
בברכת שלום או חיוך קל לזרים עלינו מעבר לכל המצופה. כולנו מתגעגעים לזה נכון? אז כמו זוג או קבוצת מנהלים שיוצאים למקום מרוחק כדי להזכר בתחושה המוכרת של ביחד, אהבה והערכה, כולנו מקבלים החל מעוד שעה וקצת את ההזמנות לחזור לתחושה שנעלמה לנו מהר מידי - האחדות, קבלה והסולידריות.
- הגירסה המלאה בעברית כמובטח פה למטה (לא עברתי בדקדוק על התרגום של CHAT אז אתכם הסליחה)
- בלינק יש את הפוסט בהשמעה וקריאה:
c- https://blogs.timesofisrael.com/the-honking-index-our-last-chance-for-unity/
זהו לא עוד פוסט על השנה הנוראית והמאוד מאתגרת שעברה, אלא דווקא על איך, אולי ב-24 השעות הקרובות נוכל להתקרב קצת למה שכולנו מקווים לו: אחדות וסולידריות.
הצורך הקריטי שלנו להתאחד פנימית כעם אינו חדש. עם זאת, השנה האחרונה חידדה את הסיסמה החדשה של העם: "ביחד ננצח". למרות שהיא מייצגת את ההכרה שלנו בכוח שיש לנו כאשר אנו מאוחדים, לא "המצאנו את הגלגל" של "ביחד נעמוד, מפוצלים ניפול". מה שמדאיג הוא המהירות המופתית בה נטשנו את המחויבות שלנו, הגישה והפעולות למען האחדות, וחזרנו לדיבורים וקיטורים.
ישראל רחוקה מלהיות העם הראשון שמוכיח שכאשר היא מפוצלת על ידי סכסוכים פנימיים וסדקים חברתיים, היא חשופה יותר להתקפות חיצוניות. אם זה בבוסניה, אוקראינה, או האביב הערבי בסוריה (2011) ובלוב, תימן (2015), ואפילו בלבנון – שישראל ניצלה את הסדקים שבה כדי לפעול ולנסות לסלק את בסיס אש"ף בדרום לבנון, מה שהפך למלחמת לבנון הראשונה.
פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר לא רק שהבהיר את התמונה על הסכנה שחברה מפוצלת ושבורה מהווה על הביטחון וההישרדות שלנו, אלא, אולי לא פחות חשוב, גם נתן לעם הישראלי מתנה קטנה: הצצה עוצמתית לתחושת ההעצמה שבאה עם האחדות. למרבה הצער, היא הייתה קצרה מהצפוי ביחס למכה הכבדה.
עד כמה קצרה? אני השתמשתי ב"מדד הצפצוף" כדי להגדיר את רמת התחושה האמיתית של אחדות וקבלה שלנו, כמו גם את התפוגגותה לדיבורים בלבד וגעגועים.
האחדות שכל כך הרבה מאזרחינו היו גאים בה, ההתמסרות המשותפת והתקווה שהיא נתנה לנו שיחד ננצח. היא אפילו הפכה לסיסמת התקופה.
כסקרנית וחוקרת במהלך השנה החולפת, פיתחתי מעין אינדיקטור ומדד לבדיקת הדופק של האחדות הלאומית שלנו.
קראתי לו מדד הצפצוף.
מהו מדד הצפצוף שלי? הדממה הרועדת שקפאה את הרחובות במדינה ב-7 באוקטובר הייתה ייחודית. במדינה שבה הרעש של צפצוף צופר הרכב הוא הרגל ולא מרים גבה, היעדרו של הרעש המזהם הזה היה בולט. הסבלנות, הקבלה, תחושת ה"אנחנו", התגובות הפרופורציונליות והכבוד התפשטו בכל הארץ, ואף אחד לא חש את הצורך לעקוץ אחרים עם הצופר שלו. יתר על כן, השנייה הנוספת ברמזור או נתינת זכות קדימה להולכי הרגל הרגישה כמו עוד דרך להביע אחווה, בלי קשר למי עמד במדרכה. זה לא היה רק בכביש, אלא גם בתורים לקופה ובמעברי המדרכה. זה היה כאילו ההדק שאחרים "בדרך שלנו" ואולי אפילו לוקחים את זמנם בכוונה נעלם. במקום זאת, הכבוד למרחב, לצרכים ולרגשות של אחרים היה בשיאו, ללא קשר לצבע עורם, מינם, מוצאם או אמונתם.
למרבה הצער, ככל שהשבועות עברו והפכו לחודשים, התקווה לשינוי התפוגגה, ההתנגדויות העולמיות המשיכו לעלות, והאתגרים הבלתי פתורים של קיומה של חמאס ואחזקת עמנו כבני ערובה השאירו את חיילינו בשטח, את עסקיהם סגורים ואת משפחותיהם חסרות שינה. ועם זה, הלחץ התחיל לגבות מחיר והצפצופים חזרו. ועם זה, ההערות הציניות והעלבונות הבלתי צפויים שהתפרצו לתוך החברה שלנו, שהחזירה ואולי אף חיזקה את החסינות שלה לאחדות. בהתחלה הבחנתי בכמה צפצופים פה ושם בתגובה לפחד פתאומי מהולך רגל שפרץ לכביש. לאחר מכן הגיעו הצפצופים כדי לדרבן את הנהגים שלא לחצו על הדוושה מיד כשהאור התחלף לירוק. מאוחר יותר הגיעו הצפצופים לקרוא לחבר לצאת מהבית, גם אם מדובר באזור מגורים, ולבסוף הצפצופים בעקבות כל פעולה קטנה של תסכול, לצד כמה מילים לא מחמיאות, ונפנוף יד שלא היה לו כוונה ידידותית.
בחשיבה על התופעה הישראלית הזו הגעתי למסקנה אחת שחזרה על עצמה: היעדר חזון לניצחון להיאחז בו, סדק את התקווה שלנו, ועם זה חזרו והתרחבו הסדקים באחדות הלאומית שלנו.
להשיג אחדות: בכל מערכת יחסים, בין אם חדשה או מתחדשת, אחדות היא המפתח. התחושה של "אנחנו", של להיות בתוך ה"זה" ביחד – יהיה ה"זה" מה שיהיה, לטוב או לרע. יש אמונה ששני הצדדים באמת רוצים את הטוב ביותר ליצירה המשותפת שלהם – המיזם הגדל שלהם, מערכת היחסים שלהם. זה יוצר סבלנות לתכונות המוזרות והדרישות של האחר. חשוב לשמור על תקופת הירח דבש של הסבלנות והקבלה מספיק זמן כדי להקים תשתיות, למצוא מכנה משותף ולצבור תנופה שתעזור לנו לעבור את התקופות הקשות.
תחשבו על זה, אותו הדבר יכול לקרות בכל מערכת יחסים, לא רק בין חברי קהילה. הסבלנות והכבוד פוחתים ככל שהדבק מתרופף ואין תקווה שהוא יחזיק ביחד. לכן זוגות יוצאים לחופשות משותפות וטיפולים. כדי להקים ולחדש את תחושת האחדות ואת הסיבה להמשיך. יתר על כן, כדי לא להתפוצץ ולסיים את הקשר כל פעם שהצד השני עושה משהו שמוציא אותנו מדעתנו... אותו דבר נכון גם לגבי הקשר שלנו כישראלים אחד עם השני.
יום כיפור הוא מתנה של סבלנות לאומית נהדרת. גם אם חלקנו חווה אותה ככפייה. תזכורת למה שמכבד הדדי ונגיעה של שקט נפשי יכולים לעשות לנפש ולחברה. יום שלם של שקט, בלי צפצופים, ואפילו מברכים זרים ברחוב.
מה אם, השנה, נשמור את התחושה הזו לקצת מעבר ליממה?
נזכור איך זה הרגיש לכמה חודשים ברציפות, ונעשה כמיטב יכולתנו לשמר את אותה גישה גם כשהשופר נשמע לסיום צום יום כיפור? אולי אפילו נזכור שההתנהגות הרעה שלנו כלפי אחד את השני לא נסלחת על ידי האל, אפילו לא ביום כיפור, אז אולי נוכל לקחת תנופה מהיום המיוחד הזה, לא משנה מה אמונתנו הדתית, ולחזור להכרות הקטנות שהתחלנו בעקבות זוועות ה-7 באוקטובר והשנה שעברה, ולפחות, עד שהחטופים יחזרו יחד עם כל החיילים המדהימים שלנו בחזית, נפסיק לצפצף, נהיה נחמדים ונאמר שלום ברחוב ובמעלית.
חתימה טובה.
